תגית: ביקורת

קחו אוויר, כי הבציר האחרון לחודש ספטמבר והראשון לשנת תשפ"ג עמוס ברמות לא נורמליות. לפעמים אני מתלבט אם לשים כל כך הרבה דברים, אבל אז מישהו אומר לי ששמע משהו שלא הייתי בטוח לגביו ואני מבין שכדאי להכניס, ומקסימום לא תקשיבו.

לפני המוזיקה כמה דברים חשובים:

שעה לזכרו של פרעה סנדרס

השבוע הלך לעולמות אחרים פרעה סנדרס האגדי. גיל מטוס הקדיש לו שעה מושקעת ומרוממת נפש ביותר ואני ממליץ ללחוץ על הלינק למעלה, לא מצאתי הטמעה שלו.

דבר שני, פנו לעצמכם שעה ותשע דקות וצפו ביצירת המופת הזו. אמא קטנה זה שם הסרט ומזהיר שלא קורה בו הרבה, אבל מה שכן מרגש מאוד ועשוי לנו להיות הורים, ילדים ובני אדם טובים יותר. אשקר אם אגיד שלא מחיתי דמעה אתמול בערב.

דבר שלישי, צפו בהזיה הזו. אהבתם? קחו עשרים וכמה דקות וצפו בגרסה הטלוויזיונית:

https://www.youtube.com/watch?v=_zXP38RGoIo&ab_channel=PushingOrphans

הזיה ברמה גבוהה מאוד, עם הומור שנע בין מונטי פייטון לריק ומורטי. מורטי פייטון בקיצור. יש לזה שישה פרקים ואתמול ראיתי את הראשון ומתכנן לגמרי להמשיך.

דבר רביעי, יופי של סדרת סטאר טרק חדשה! ראיתי גם אתמול (היה יום מוצלח מבחינת צריכת התוכן) ושמחתי שיש עוד סדרה טובה שמצטרפת לפחקארד ו-Lower Decks שכבר המלצתי עליה בעבר (שתיהן זמינות באמזון, לגבי זו תצטרכו להשקיע קצת יותר). דרך אגב, אשקר אם אגיד שגם כאן לא מחיתי דמעה בסוף. 😉

דבר חמישי ואחרון – שתי רשימות של בנדקמפ – אחת על יסודות הקראוטרוק ואחת על סקייטרים שהפכו למוזיקאים!

אלבומים

איזה כיף היה לפתוח את ספוטיפיי ולגלות שיצא אלבום חדש למלווינס! אמנם זה טכנית EP, אבל שיר הפתיחה באורך ה-14 דקות (שכולל עבודת גיטרה מצויינת של דילן קרלסון מ-Earth) הופך אותו ליותר ארוך מכמה אלבומים ברשימה פה. למרות שעדיין לא עיכלתי לגמרי את האלבום הכפול האקוסטי שלהם, משמח מאוד לשמוע אוסף שירים מצויין וחדש.

הקריירה של ביורק לקחה כמה פניות לכיוונים שונים ומשונים במהלך השנים, אבל מהאזנה ראשונית נשמע שהאלבום החדש דווקא יותר נגיש. בסרטון שראיתי היא אומרת שזה אלבום הפטריות שלה, כי הוא מוזר וכיפי. אוקיי.

עוד אחד מאלבומי העונות של ויזר וזה אחלה של דבר בעיני.

את האלבום הזה הפיק לא אחר מאשר ג'וש הומי ולגמרי שומעים את ידו. מודה שלא הכרתי את ניקי ליין לפני אבל מעכשיו כנראה שאעקוב אחריה.

כמובן שעכשיו כשאני מכיר אותה היא קופצת בכל מקום, כמו באלבום החדש של הדרופקיק מרפיז שעושים שירים של וודי גאת'רי כולל הופעת אורח מבעד למסך המוות של המשורר והפולקיסט בשיר האחרון!

הפיקסיז, אף פעם לא ממש אהבתי אותם ובהופעה שלהם בקיץ היה לי סוג של משבר אמצע החיים בעקבות מה שהרגשתי לגבי ההופעה. עם זאת, אני לגמרי מחבב את האלבומים שלהם, כולל האחרונים והחדש ממשיך את הרצף, אז אולי עדיף שאחווה אותם ככה ולא על במה.

אלבום רגוע של קרן או וחבריה, אבל מצדיק האזנה, בעיקר בשבת בצהריים או זמנים דומים.

אני אוהב את הלהקה הזאת ואת השילוב בין הלכלוך להקפדה. בינתיים זה מרגיש לי משהו כמו אלבומי הקונספט של שנות השבעים בקטע טוב ביותר.

נתחיל רצף אינסטרומנטלי עם האיש והמסכה שנטש את המילים והדיסטורשן ונותן לנו צלילה עמוקה ואיכותית.

עוד צלילה, הפעם יותר פסיכדלית, אבל נעימה מאוד.

פה יש כבר משהו יותר Fאנקי, אבל מגניב ברמות.

בלי שום ספק האלבום הכי מוזר ברשימה. להקה שעושה אינסטרומנטלי פסיכדלי מאתגר, אבל מי שחובבים את הז'אנר ירוויחו.

שמעו, אני לא יודע אם אצפה בסרט הזה. כמו משחקי הדיונון, אני לא בטוח שאני רוצה להכניס להכרה שלי דימויים ורעיונות שיכולים להזיק, אבל כן בטוח ששווה להקשיב לעוד שיתוף פעולה בין וורן אליס לניק קייב (שאת שני הסרטים עליהם עשה גם כאן הבמאי של הסרט, אנדרסון דומיניק המוכשר).

אלבום יפהפה של חצוצרן שווייצרי בן 80+ שמארח את ג'ון סקופילד ואורי קיין בין היתר וזה אחד הדברים הכי נעימים ששמעתי לאחרונה.

נחזור לממלכת המילים עם שיתוף פעולה בין יוגי לריג'ויסר וזה קליל וחביב מאוד.

קצת רוקנרול אינדי, אם אהבתן את הפיקסיז, יכול להיות שגם זה ידבר אליכן.

אלבום חדש של ד"ר ג'ון וכנראה האחרון שיכלול חומרים חדשים כי הוא כבר לא איתנו שלוש שנים בערך. יש פה קאברים לשירי קאנטרי בעיקר ואירוח של וילי נלסון (בשיר שלו) ואהרון נוויל.

אחד הפספוסים הגדולים בחיי הוא שלא הלכתי להופעה של באדי ג'אי בקיסריה. בשאיפה שאצליח לתקן. בינתיים, הנה אלבום חדש של מאסטר הבלוז שמארח את ג'יימס טיילור, אלביס קוסטלו וג'ייסון איזבל בין היתר.

שיתוף פעולה מוצדק בין הלהקה הטקסנית עם השם התאילנדי למוזיקאי ממאלי שעוד מעט יגיע להופעה כאן.

הופעות

הופעת איחוד של אליס קופר (הלהקה המקורית, לא האדם, אחרת זה היה מוזר) שהתרחשה קצת לפני הקורונה. חייב לציין שההופעה שלו ברעננה בייתה אחת ההופעות המפתיעות בחיי וההערכה הגדולה שהייתה לי אליו עלתה בכמה רמות מאז.

סאונד קצת חולה, אבל חובבי הלהקה יאהבו.

אחלה הופעה מ-92, מה שאומר שאין דברים מאסטרוקריפ, אבל אומרים תודה על מה שיש.

הצמד הפסיכדלי בהופעה אצל המרחפים ואני בעד.

עוד הופעה אצל המרחפים ועוד פסיכדליה, אבל יש פה קצת יותר חברים בלהקה. עדיין יופי של דבר.

מטאל וסטונר

הגיטריסט שלהם אמר שהוא לא אוהב את האלבום, ולא ברור לי למה. נכון, הוא יותר סטון סאור מסליפנוט והשיר הראשון כמעט יכול להופיע בגלגלצ, אבל אחד הדברים שאני אוהב אצל סליפנוט זה שהם לא תקועים בנישה אחת. נסו מה אכפת לכם?

יש להקות שרק מהשם והתמונה של העטיפה אפשר לדעת איך האלבום ישמע וכאן אין שום טעות. רוקנרול סטונרי למהדרין.

משהו בין פנתרה למיידן, אחלה של מטאל בעיני.

עוד ממסגרת הברור איך זה ישמע ואכן מדובר בסטונר חללי ביותר.

הגאונים הצרפתיים הוציאו אוסף של רעשים לאבקראפטיים וזה כנראה באמת איך שנשמע הרגע שבו קת'הולו רודף אחריך.

ואללה לא הכי אוהב פאואר מטאל או את הלהקה הזו (שתמיד מזכירה לי נהג משאית מהקריות בשם אדי שפגשתי יחד עם נועם בגראספופ והוא פשוט היה אדם חמוד ביותר), אבל כן אוהב את ליאור רחמני, אז תהנה נשמה!

סינגלים

ואללה, איזה תענוג של דבר זה לשמוע את הגרסה הראשונית של אחד השירים הטובים של הביטלס, בלי הסולו ההפוך והבס הגרובי, ובטמפו איטי! ממש מחכה לשמוע את שאר ריבולבר – אלבום שבשבילי מסמל את התקופה שגרתי בברוקלין עם אדם וגיורא והחשמל נפל בכל החוף המערבי.

הפרק האחרון של ריק ומורטי היה מצויין והזכיר סרטים של קרפנטר, לכן לא מפתיע שגם השיר שיצא הוא קרפנטר לגמרי! צפו רגע ביוצרים מדברים על הפרק, באמת מעניין.

ואם כבר המאסטר, הנה קטע שעשה יחד עם בנו מתוך הפסקול של האלווין החדש (וכנראה אחרון)!

בילי קורגן, ג'יימס איאה וג'ימי צ'יימברלין חוזרים וזה נשמע… טוב? אפילו אחלה? סקרנתם.

עוד אחד מהשירים שהוציאו פעם בחודש, הפעם קצת יותר ניל יאנגי.

אם כבר ניל יאנג, הנה קאבר שבק עשה לו ויאנג ממש לא אהב את העובדה שהוא חלק מקידום ל-NFL.

שילוב פעולה אדיר בין מץ לג'ו טאלבוט מ-IDLES.

עוד שיתוף פעולה מגניב בין הלהקה הזו ל-EODM, או הבחור שחיתן אותי.

שיתוף פעולה שלישי ברצף שמאחד כמה וכמה קצוות מוזיקליים – צ'אק די ובוב לוג' III עושים קאבר לג'וני קאש, מתוך אלבום מחווה שיצא בקרוב.

לא שיתוף פעולה, אבל כן קאבר וכן מתוךף אלבום שיצא בקרוב לבוס בו הוא עושה שירי סול. יפה לאללה.

מייק פאטון, דייב לומברדו וחבריהם עושים בלאגן. די ההפך מהשיר הקודם.

הבלגים עם עוד שיר חוצה גבולות ז'אנריים.

וסייפרס היל נשארים לגמרי בז'אנר אבל הם אחלה אז אני בעד.

נסיים עם האלוף והדבר היפהפה הזה ומאחל לכולנו חתימה טובה, שנה טובה וחיים טובים.

ואוו זה היה ארוך.

"חברת קדושים היא גן עדן, וההפך הוא גיהנום. חברת קדושים מרוממת את הנפש, משכינה שמחה בלב והשפעתה מהדהדת במשך שבועות. חברה רעה משפיעה גם היא למשך שבועות אך בכיוון הפוך." מתוך המידות על פי שרי טאילאנג סוואמי

בשבוע האחרון יצאו בארץ שני סרטים מדוברים מאוד. שניהם עוסקים בקומונות רצחניות של היפים חובבי סמים וסקס, שניהם מתרחשים ברובם באור יום, האורך של שניהם כשעתיים וחצי, שניהם יכולים להצטייר כאגדות, ושניהם מגיעים מבמאים ויוצרים מוערכים ביותר, אך ההבדל ביניהם תהומי כמו גן עדן וגיהנום. הסרטים הם היו זמנים בהוליווד של קוונטין טרנטינו ו-מידסומר של ארי אסטר. נתחיל עם הטוב.היו זמנים בהוליווד הוא מכתב, או שיר אהבה להוליווד של שנות החמישים והשישים, ליוצרים, לשירים ובעיקר לשחקנים שהרכיבו אותה. טרנטינו מפנה לראשונה בקריירה שלו את אור הזרקורים לכיוון ממנו הם יוצאים ומערבב בדיה ומציאות בסיפור על שתי דמויות פיקטיביות (בגילום ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט) ואחת אמיתית (שרון טייט בגילום מרגו רובי), שמציגות את הצדדים הפחות זוהרים של עיר האורות.

למרות תחושת העולב או המרמור של הדמויות, קיימת בסרט אנושיות רבה המתפרצת בשיאה בפינאלה המרשימה. במהלך הצפייה חשבתי על כך שכנראה הנישואין לדניאלה פיק (שמגיחה לתפקיד קטנטן) ריככו את טרנטינו והוציאו ממנו את מיטב האהבה הגדולה לקולנוע שתמיד הייתה לו, ללא הציניות והאכזריות שהורגלנו אליה, גם אם היא מבליחה לרגעים ספורים.ועכשיו למרושע.

לפני כמה חודשים הייתי אמור ללכת עם אחי לסרטו הקודם של ארי אסטר, תורשתי. בעקבות מחלה לא הלכתי לסרט, אך לקראת הסרט החדש השלמתי את הצפייה באור יום בבית ומסתבר שזה היה רק לטובה. אמנם הסרט לא כולל יותר מדי הקפצות והבהלות, אבל הדימויים החולניים ותחושת הרוע ליוו אותי עד לרגע שבו התיישבתי בקולנוע ועל המסך נפרס ציור המתאר את עלילת מידסומר. אם חשבתי שהטירוף של תורשתי הוא קיצוני ומטריד ובטוח אי אפשר להתעלות עליו, ציפתה לי הפתעה מאוד לא נעימה.

מידסומר מתאר את מערכת היחסים הקלוקלת של זוג צעיר, ומתחיל ביום הנוראי ביותר בחייה של הצעירה, דני. בן זוגה כריסטיאן, שמצטייר כאדם חסר עמוד שדרה ולא אמין, מתכנן להפרד ממנה, אך לאחר המאורע המזעזע נשאר איתה. הוא אפילו מזמין אותה להצטרף לטיול חבר'ה לשוודיה, לפסטיבל שעורכת המשפחה של אחד החברים.
מה שמתחיל כיורו טריפ ממשיך כאיש הקש, סרט הפולק-אימה משנת 1973.

מכאן והלאה יהיו הרבה מאוד ספויילרים לשני הסרטים, לתורשתי ולמשחקי הכס. ראו הוזהרם!

בינתיים הנה הטריילר לסרט החביב.

מהרגע שבו מתגלה הטרגדיה של דני במידסומר החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם בקולנוע – לעצום את העיניים. הבנתי מה אני עומד לראות, והחלטתי שאני לא רוצה לקחת איתי את הדימוי הזה. בהמשך הסרט היו עוד כמה שוטים של גועל, ולמרות שעצמתי את עיני שוב, הם עדיין הצליחו לחמוק פנימה ולא הניחו לי למשך מספר ימים.בנוסף, תחושת הרוע שליוותה אותי הייתה קשה, במיוחד מעצם העובדה שארי אסטר הוא אמן גדול. הצילום, העריכה, המוזיקה ועריכת הסאונד ומעל הכל הבימוי, התחקיר, העיצוב האומנותי והמשחק, גרמו לי להתחבר רגשית לדמויות ולזוועות שפוקדות אותן.

היה לי ברור שאני עומד לראות סרט על קבוצת צעירים שנרצחת על ידי קומונה, אבל הדרך בה החברים מתאבדים ורוצחים, היחס שלהם לסקס ולמוות, והבנאליות של הרוע העכירו את שלוותי.

בלילה הראשון לא נרדמתי עד חמש בבוקר וגם אז התעוררתי פעם בכמה זמן עם זכרון של פרצוף מרוטש או גוויה שעברה התעללות והפכה לפסל חולני.

בלילה השני ראיתי את הסרט המקסים של סטודיו לייקה האדיר, Missing Link, ועדיין הדכדוך והיאוש ליוו אותי למיטה. בימים הבאים המצב השתפר בזכות הרבה מדיטציות ומחשבות מכוונות למקומות חיוביים, אבל גם עכשיו, שבוע לאחר הצפייה עדיין קופצים אימג'ים כאלה ואחרים, או שאלות על המהות של הסרט, ובתור בונוס החלו להופיע גם דימויים מתורשתי.

שני הסרטים של אסטר מציגים דמות נשית ראשית הנמצאת במצוקה נפשית קשה, שלא מצליחה לבטא את עצמה ולמצוא את מקומה בעולם. בשניהם מופיעים טקסי קורבן הכוללים עיוות של גופות, הנערכים על ידי קבוצות זדוניות אשר שולטות בדמויות באמצעות חומרים פסיכו אקטיביים וכישופים. שני בני הזוג אצל אסטר נשרפים בעודם בחיים בעקבות פעולות של הגיבורה, ושני הסרטים גורמים לנו להרגיש שמישהו צופה בנו, יודע יותר טוב מאיתנו מה עומד להתרחש ומכוון את מעשינו לסוף הנורא והבלתי נמנע.
במידסומר אנחנו מלווים את תהליך ההתדרדרות של דני כמעט לגמרי מנקודת מבטה, למעט מספר רגעים ספורים בהם אנחנו נמצאים עם בן זוגה, כריסטיאן. לאחר שכריסטיאן נאנס לשכב עם אחת מבנות הקומונה, אחד מהחברים האחרים מסמם אותו ועוצם את שתי עיניו. רגע לאחר מכן, חברה אחרת פוקחת את שתי עיניו ואומרת לו שהוא לא יכול לזוז ולא לדבר, קצת כמונו הצופים, שנאלצים לראות את דני, שהפכה להיות מלכת הקיץ ועטופה בפרחים (עוד משהו שהסרט גרם לי להרתע ממנו), בוחרת בו בתור הקורבן האחרון של הפסטיבל.הרמזים המטרימים נמצאים מהפריים הראשון של הסרט, והרבה מההתרחשויות שקורות ברקע מעידות על מה שיקרה בהמשך, ולמרות הכול, הרגשתי מזועזע מהעובדה שהסרט מסתיים עם דני שעומדת מול בן זוגה העולה בלהבות בתוך תלבושת של דב ומחייכת חיוך מטורף.יותר מזאת, ברגע שהמסך החשיך מילאו את האולם מחיאות כפיים סוערות וניסיתי להבין מה קרה פה.
האם אני זה שלא בסדר?
הרי עברנו ביחד מסכת התעללות מסוגננת בידי קבוצה שאמנם לובשת לבן, אבל מלאה אופל בפנים. קבוצה שכתבי הקודש שלה הם בסך הכול פירוש שהחברים הבכירים נותנים לקשקושים של הנביא המעוות, שהוא תוצר של גילוי עריות מכוונים. קבוצה שטוענת שמטרתה הסופית היא להתאחד עם הטבע, למרות שהמעשים שהיא עושה לא מתרחשים בשום מקום בעולם החי. קבוצה שמקריבה את כריסטיאן, הנוצרי, שהפשע שלו הוא היותו בן זוג לא מתחשב.
איך אפשר להצדיק רוע שכזה ועוד למחוא לו כפיים?חשבתי על הקשר בין דני של מידסומר לדני בלונדינית אחרת, שהופכת בהדרגה למלכה ולאחר הכתרתה מעלה באש חפים מפשע, שהיא חלק משושלת הידועה בטירוף שלה ושבן זוגה הבוגדני מתקשה להפטר ממנה.כן, אני מדבר על דאינאריז "פרי-סער" טארגאריאן, אם הדרקונים והיורשת ה"אמיתית" לכס הברזל.

יש רק הבדל אחד קטן. דני ממשחקי הכס לא שורדת, מכיוון שברור לכולם שהמעשים שלה הם פשעים חמורים ואסור לתת לה להפוך למלכה אמיתית, בעוד דני ממידסומר, רק מתחילה את השלטון שלה, בדיוק כמו הרוח הזדונית שנכנסת לגופו של הבן בסיום תורשתי.הרוע מנצח אצל ארי אסטר, שזו בחירה לגיטימית, אבל למה אנחנו לא לומדים לקח או מקבלים שיעור על המחיר הקשה שלו?ההשערה המאוד לא מנומקת שלי היא שארי אסטר, כמו רבים מבני דורי, פשוט עברו את סף הגירוי ולכן מנסים דרכים חדשות להתרגש, גם אם במחיר זעזוע עמוק ועל חשבונם של אחרים.עד לפני כעשור אהבתי מאוד סרטי אימה (ואפילו כתבתי והתחלתי לצלם אחד עם שני חברים), אך בשנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר לא צריך את הזוועות הללו. יש יותר מדי מהן בחיים האמיתיים. למעט יצירות מופת שאני מקבל עליהן המלצות (וספרים של סטיבן קינג ובנו ג'ו היל), אני כבר לא צורך אימה, ומידסומר גרם לי למחוק מרשימת הצפייה שלי כמה סרטים שחשבתי שאצליח לעמוד בהם.

לא עוד.

אחרי הימים והלילות הרדופים חשבתי שכבר לא אצליח להנות מהאמנות השביעית.ואז הגיע טרנטינו.גם להיו זמנים בהוליווד נכנסתי בחשש, מכיוון שידעתי שהסרט עוסק בין היתר בצ'רלס מנסון והרצח של שרון טייט וחבריה. אמרתי לעצמי שאם צריך אעצום עיניים.לא היה לי מושג שהן ישארו פקוחות לרווחה כדי לספוג את היופי של הוליווד בשנת שישים ותשע. נהנתי מהאהבה והכבוד של טרנטינו לקולנוע, למוזיקה ולטלוויזיה של התקופה, לגיבורי התרבות שלו ולדור הבא של הוליווד – הקומונה של מנסון מורכבת מהבנות של אנדי מקדואל, אית'ן הוק ואומה תורמן, קווין סמית' ועוד.

הרבה מבקרים את השוטים הארוכים וחסרי המשמעות לכאורה. היה רגע שגם אני אמרתי לעצמי – אני פשוט נוסע באוטו עם בראד פיט ומקשיב למוזיקה. אבל האמת? לא היה אכפת לי לבלות איתו עוד כמה דקות כאלה.

בניית המתח לקראת הרצח שביצעה כנופיית מנסון עבדה מצויין וכל פעם שמרגו רובי הופיעה על המסך ליבי נכמר מהסוף הנוראי שלה, ולכן שמחתי לראות שכמו בכמה מסרטיו הקודמים, טרנטינו בחר לתת סוף אחר לסיפור. סוף שמגיע מעולם האגדות ואומר לנו, אולי בזכות האומנות נוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר.כמובן שהקרשנדו כולל אלימות גרפית ואפילו שריפת אנשים חיים, אבל הכוונה שונה לגמרי.גם במידסומר הסוף מלא באש, אבל אצל טרנטינו היא מופנית כלפי הרוע, היא לא חלק ממנו, היא אש של אהבה, לא אש של שנאה וטירוף.

לסיכום, הסיוט של מידסומר העביר אותי שבוע של גיהנום, והיצירה של טרנטינו החזירה אותי לגן עדן. אני באמת חושב שהבת של צביקה פיק הוסיפה טוב לעולם ושארי אסטר פשוט צריך חיבוק חזק.