דבר ראשון, חגיגת 35 לקלאסיקת הוידאו שאם עדיין לא ראיתם, מציע לפנות 16 דקות ולשבת לראות את התופעה. צוות צילום יצא לתעד מה קורה במגרש חניה בשעות שלפני הופעה של ג'ודאס פריסט במרילנד בשנת 1984 והתוצאה היא התמצית של סצנת המטאל האמריקאי באייטיז. אם אהבתם, יש מרצ' כאן.
משהו שפספסתי בשבוע שעבר – גייסון איסבל (שעשה את אחד הקאברים הכי טובים לדעתי ל-Sad But True) הוציא אלבום קאברים לשירים שהגיעו מג'ורג'יה. יחד עם בלה פלק, ברנדי קרלייל (שעשתה כבוד גדול לכריס קורנל בעבר) והקלידן של ה-Allman Brothers, הוא עושה קאברים מגוונים ל-REM, ג'יימס בראון, Black Crowes ו-Allman Brothers. כיף גדול זה.
חייב להגיד שהם אף פעם לא היו הלהקה האהובה עלי, אבל בהחלט נהנה מהאלבומים שלהם, אז הנה החדש של תיאטרון החלומות עם שבעה שירים שנפרסים על שעה פלוס, כולל סיום באורך 20 דקות.
עוד להקה שאני לומד לאט להעריך, ביפי קליירו הם סקוטיים שעושים משהו בין פרוג לפופ פאנק לרוק קלאסי. נסו, מה אכפת לכם?
האלבום החדש והכפול של מסטודון יגיע בשבוע הבא ובינתיים הם הוציאו עוד שיר שנשמע אחרת לגמרי ממה שעשו עד עכשיו. אשקר אם אגיד שאני לא מחכה לראות מה הם רקחו לנו שם.
גם ג'רי קנטרל מפנק אותנו עם אלבום בשבוע הבא ומוציא גם הוא שיר חדש שלעומת מסטודון, דומה מאוד למה שעשה עד כה וכן, תן לי עוד הרבה כאלה בבקשה.
סלאש ומיילס קנדי כאן עם עוד שיר שלא זז מהנוסחה שלהם וזה אחלה כמו רוב מה שהם עושים.
לאט ובשקט אלדר הפכו לאחת הלהקות האהובות עלי בשנים האחרונות ועכשיו הם חברו לקאדאבר כדי להוציא אלבום משותף ואם לשפוט לפי השיר הראשון שיוצא מהפרוייקט יש למה לצפות.
המיול מוציאים אלבום בלוז וזה נשמע לא רע בכלל! לא מפתיע האמת בהתחשב ברגש ואהבת המוזיקה שיש לוורן היינס וחבורת המוכשרים שאיתו.
קשה לי להגדיר מה הסגנון של הלהקה הזאת, אבל הם הוציאו אלבום קאברים (כמו בראש הפוסט) לכריסמס שכולל גם שיר חנוכה, קאבר לקרידנס ועוד. נעים סה"כ.
לחובבי הפסיכדליה עם דגש על הפסיכי, קחו את החדש של דירהוף שנשמע כמו ארבעה אלבומים Shaken not stirred.
עוד להקה שלקח לי זמן להפתח אליה, כל פעם שאני מת עושים רוקנרול כבד ביותר ונראה לי נסיים עם זה, אה? שיהיה רק טוב לכולם אמן.
כמעט חודשיים מהבציר האחרון. הזמן עף כשנהנים, אה? לפני המוזיקה אני רוצה לדבר על כמה סדרות וסרטים שלדעתי לא מוערכים מספיק.
ונום 2 הוא אחד הסרטים הכי מטופשים שראיתי בחיי, ואני אומר את זה בתור מחמאה. נדמה שהסרט לא לוקח את עצמו ברצינות לשניה, ולא בקטע מטאפיזי כמו דדפול, אלא בתור סרט על מלחמה בין שני אנשים שנושאים בקרבם סימביוט מהחלל שרוצה לאכול מוחות. וודי הארלסון אדיר כמו (כמעט) תמיד בתור קארנאג' שסוף סוף מגיע לקולנוע וטום הארדי הוא שחקן לא נורמלי, בעיקר בתפקיד הסימביוט אוכל הראשים, אבל לא רק. אל תפספסו את הסצנה שאחרי כותרות הסיום. אחריה אפשר ללכת הביתה עם חיוך ענק מרוח על הפנים.
מצד שני, המוסד, לוקחת את עצמה ואת סדרת הספרים המקורית של אסימוב ממש ברצינות. אמנם קראתי רק את הראשון (ועשיתי זאת שוב לפני הסדרה. בשאיפה בקרוב אסיים את מחזור כישור הזמן 2 ואתפנה לשאר הסדרה), אבל נראה שליוצרים הייתה הרבה הערכה למקור והרבה כוונות לרדת לפרטים, מהעיצוב ועד לנושאים בהם דנה הסדרה. מצדיק לגמרי להשקיע את 18 הש"ח בחודש שאפל רוצים בשביל מנוי. (על הדרך קלטתי שגם מיסטיק קווסט נראה טוב וכנ"ל תוכנית הבוקר והדוקו של טוד היינז על הוולווט אנדרגראונד)
גם הפסקול של בר מקריירי מומלץ ביותר!
בין הטמטום של ונום לרצינות של המוסד יושבת לה בכיף הסדרה החדשה של סטאר טרק ובאה לעשות לנו טוב על הלב (ומצדיקה את המנוי לאמזון פריים, למרות שיש שם עוד המון דברים טובים). השם שלה כבר מרמז על הנושא – סיפורם של נשות ואנשי צוות על החללית סריטוס, שגם הם וגם היא לא בדיוק האנטרפרייז. למרות זאת יש בסדרה המון לבביות והומור משובח, ואמנם היא מזכירה את חולצות אדומות של סקאלזי, אבל מספיק שונה ממנו ושייכת ליקום של הסדרות המקורייות ולכן כוללת הרבה הופעות אורח מצחיקות, מרגשות, והרבה פעמים שילוב של שניהם.
וליציאות המוזיקליות המעולות של השבוע:
במהלך השנה וחצי האחרונות היה קצת משעמם למלווינס, אז הם החליטו להוציא אלבום אקוסטי כפול שיכלול שירים מכל הקריירה שלהם פלוס קאברים לאליס קופר, הסטונס ועוד. בתיאוריה זה יכול היה להיות סתם אלבום, בפועל זו אחלה יציאה שמזכירה את שני אלבומי הסולו האקוסטיים של באז ומספקת הזדמנות לשמוע להיטים כמו Revolve, Queen, Boris או The Bit בצורה הכי בסיסית שלהם, ולהעריך את הגאונות.
טום מורלו הביא חברים כמו הסולן של ריפיוזד, דמיאן מרלי, כריס סטייפלטון ועוד כדי לעשות מוזיקה קצת יותר אלקטרונית ממה שהוא בדרך כלל עושה. אחרי שנים עם הכיתוב שבאלבומים שלו לא השתמשו בכלים מעבר לארבעה הבסיסיים, זה צעד מעניין לבחור. בלי קשר, הקאבר ל-AC/DC עם אדי ודר והבוס מצויין.
ניל יאנג הוציא שיר חדש מתוך האלבום הבא שלו עם קרייזי הורס וזה נשמע ממש כמו ניל יאנג. איזה איש.
פרנק קרטר היה הסולן של The Gallows, להקה לא רעה לכשעצמה, אבל הגלגול החדש שלו תור אמן סולו אפילו יותר מעניין. פאנק פופי קופצני ועושה שמח. צריך גם כאלה בחיים.
מדברים על חיים ועל פופ פאנק, שימו לב ללהקה הזו שהכרתי מהתכנית שלו. אחלה וייב, אחלה זמרת, כיף של אלבום, באמת.
עוד אלבום שחיים המליץ לי עליו (ובצדק), החדש של רביד פלוטניק (AKA נצ'י נצ'). מוזיקה מצויינת, סאונד מבריק ומעל הכול מילים מרגשות ועמוקות על נושאים כמו התקרבנות, תפילה וקנדריק למאר.
את זאק בראון אני מכיר בעיקר משיתוף הפעולה שלו עם כריס קורנל ועם דייב גרוהל, אבל זה לא אומר שהוא לא טוב. להפך, הוא עושה קאנטרי רוק מצויין ואני ממליץ בחום להקשיב לו גם אם זה לא הז'אנר המועדף עליכם.
NHC הם ראשי תיבות של נאוורו, הוקינס וצ'ייני (לא דיק), שהם חצי מג'יינס אדיקשן בגלגול האחרון שלה ולא יודע כמה אחוז מפו פייטרס (נראה לי 12.5%, לא בטוח לגבי זה) והם עושים מוזיקה שנשמעת כמו שילוב של שתי הלהקות וזה לא רע בכלל!
מכירים את יואהן שטראוס? מה לגבי הקרובה שלו, ניטה? האישה המוכשרת הזו היא הגיטריסטית של אליס קופר ועכשיו מוציאה אלבום סולו שמתוכו שיחררה סינגל עם דיוויד דריימן, הסולן דובר העברית של Disturbed.
"חברת קדושים היא גן עדן, וההפך הוא גיהנום. חברת קדושים מרוממת את הנפש, משכינה שמחה בלב והשפעתה מהדהדת במשך שבועות. חברה רעה משפיעה גם היא למשך שבועות אך בכיוון הפוך." מתוך המידות על פי שרי טאילאנג סוואמי
בשבוע האחרון יצאו בארץ שני סרטים מדוברים מאוד. שניהם עוסקים בקומונות רצחניות של היפים חובבי סמים וסקס, שניהם מתרחשים ברובם באור יום, האורך של שניהם כשעתיים וחצי, שניהם יכולים להצטייר כאגדות, ושניהם מגיעים מבמאים ויוצרים מוערכים ביותר, אך ההבדל ביניהם תהומי כמו גן עדן וגיהנום. הסרטים הם היו זמנים בהוליווד של קוונטין טרנטינו ו-מידסומר של ארי אסטר. נתחיל עם הטוב.היו זמנים בהוליווד הוא מכתב, או שיר אהבה להוליווד של שנות החמישים והשישים, ליוצרים, לשירים ובעיקר לשחקנים שהרכיבו אותה. טרנטינו מפנה לראשונה בקריירה שלו את אור הזרקורים לכיוון ממנו הם יוצאים ומערבב בדיה ומציאות בסיפור על שתי דמויות פיקטיביות (בגילום ליאונרדו דיקפריו ובראד פיט) ואחת אמיתית (שרון טייט בגילום מרגו רובי), שמציגות את הצדדים הפחות זוהרים של עיר האורות.
מרגו רובי בתור שרון טייט
למרות תחושת העולב או המרמור של הדמויות, קיימת בסרט אנושיות רבה המתפרצת בשיאה בפינאלה המרשימה. במהלך הצפייה חשבתי על כך שכנראה הנישואין לדניאלה פיק (שמגיחה לתפקיד קטנטן) ריככו את טרנטינו והוציאו ממנו את מיטב האהבה הגדולה לקולנוע שתמיד הייתה לו, ללא הציניות והאכזריות שהורגלנו אליה, גם אם היא מבליחה לרגעים ספורים.ועכשיו למרושע.
לפני כמה חודשים הייתי אמור ללכת עם אחי לסרטו הקודם של ארי אסטר, תורשתי. בעקבות מחלה לא הלכתי לסרט, אך לקראת הסרט החדש השלמתי את הצפייה באור יום בבית ומסתבר שזה היה רק לטובה. אמנם הסרט לא כולל יותר מדי הקפצות והבהלות, אבל הדימויים החולניים ותחושת הרוע ליוו אותי עד לרגע שבו התיישבתי בקולנוע ועל המסך נפרס ציור המתאר את עלילת מידסומר. אם חשבתי שהטירוף של תורשתי הוא קיצוני ומטריד ובטוח אי אפשר להתעלות עליו, ציפתה לי הפתעה מאוד לא נעימה.
מידסומר מתאר את מערכת היחסים הקלוקלת של זוג צעיר, ומתחיל ביום הנוראי ביותר בחייה של הצעירה, דני. בן זוגה כריסטיאן, שמצטייר כאדם חסר עמוד שדרה ולא אמין, מתכנן להפרד ממנה, אך לאחר המאורע המזעזע נשאר איתה. הוא אפילו מזמין אותה להצטרף לטיול חבר'ה לשוודיה, לפסטיבל שעורכת המשפחה של אחד החברים. מה שמתחיל כיורו טריפ ממשיך כאיש הקש, סרט הפולק-אימה משנת 1973.
מכאן והלאה יהיו הרבה מאוד ספויילרים לשני הסרטים, לתורשתי ולמשחקי הכס. ראו הוזהרם!
בינתיים הנה הטריילר לסרט החביב.
מהרגע שבו מתגלה הטרגדיה של דני במידסומר החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם בקולנוע – לעצום את העיניים. הבנתי מה אני עומד לראות, והחלטתי שאני לא רוצה לקחת איתי את הדימוי הזה. בהמשך הסרט היו עוד כמה שוטים של גועל, ולמרות שעצמתי את עיני שוב, הם עדיין הצליחו לחמוק פנימה ולא הניחו לי למשך מספר ימים.בנוסף, תחושת הרוע שליוותה אותי הייתה קשה, במיוחד מעצם העובדה שארי אסטר הוא אמן גדול. הצילום, העריכה, המוזיקה ועריכת הסאונד ומעל הכל הבימוי, התחקיר, העיצוב האומנותי והמשחק, גרמו לי להתחבר רגשית לדמויות ולזוועות שפוקדות אותן.
היה לי ברור שאני עומד לראות סרט על קבוצת צעירים שנרצחת על ידי קומונה, אבל הדרך בה החברים מתאבדים ורוצחים, היחס שלהם לסקס ולמוות, והבנאליות של הרוע העכירו את שלוותי.
בלילה הראשון לא נרדמתי עד חמש בבוקר וגם אז התעוררתי פעם בכמה זמן עם זכרון של פרצוף מרוטש או גוויה שעברה התעללות והפכה לפסל חולני.
בלילה השני ראיתי את הסרט המקסים של סטודיו לייקה האדיר, Missing Link, ועדיין הדכדוך והיאוש ליוו אותי למיטה. בימים הבאים המצב השתפר בזכות הרבה מדיטציות ומחשבות מכוונות למקומות חיוביים, אבל גם עכשיו, שבוע לאחר הצפייה עדיין קופצים אימג'ים כאלה ואחרים, או שאלות על המהות של הסרט, ובתור בונוס החלו להופיע גם דימויים מתורשתי.
עזר להפיג את הזוועות
שני הסרטים של אסטר מציגים דמות נשית ראשית הנמצאת במצוקה נפשית קשה, שלא מצליחה לבטא את עצמה ולמצוא את מקומה בעולם. בשניהם מופיעים טקסי קורבן הכוללים עיוות של גופות, הנערכים על ידי קבוצות זדוניות אשר שולטות בדמויות באמצעות חומרים פסיכו אקטיביים וכישופים. שני בני הזוג אצל אסטר נשרפים בעודם בחיים בעקבות פעולות של הגיבורה, ושני הסרטים גורמים לנו להרגיש שמישהו צופה בנו, יודע יותר טוב מאיתנו מה עומד להתרחש ומכוון את מעשינו לסוף הנורא והבלתי נמנע. במידסומר אנחנו מלווים את תהליך ההתדרדרות של דני כמעט לגמרי מנקודת מבטה, למעט מספר רגעים ספורים בהם אנחנו נמצאים עם בן זוגה, כריסטיאן. לאחר שכריסטיאן נאנס לשכב עם אחת מבנות הקומונה, אחד מהחברים האחרים מסמם אותו ועוצם את שתי עיניו. רגע לאחר מכן, חברה אחרת פוקחת את שתי עיניו ואומרת לו שהוא לא יכול לזוז ולא לדבר, קצת כמונו הצופים, שנאלצים לראות את דני, שהפכה להיות מלכת הקיץ ועטופה בפרחים (עוד משהו שהסרט גרם לי להרתע ממנו), בוחרת בו בתור הקורבן האחרון של הפסטיבל.הרמזים המטרימים נמצאים מהפריים הראשון של הסרט, והרבה מההתרחשויות שקורות ברקע מעידות על מה שיקרה בהמשך, ולמרות הכול, הרגשתי מזועזע מהעובדה שהסרט מסתיים עם דני שעומדת מול בן זוגה העולה בלהבות בתוך תלבושת של דב ומחייכת חיוך מטורף.יותר מזאת, ברגע שהמסך החשיך מילאו את האולם מחיאות כפיים סוערות וניסיתי להבין מה קרה פה. האם אני זה שלא בסדר? הרי עברנו ביחד מסכת התעללות מסוגננת בידי קבוצה שאמנם לובשת לבן, אבל מלאה אופל בפנים. קבוצה שכתבי הקודש שלה הם בסך הכול פירוש שהחברים הבכירים נותנים לקשקושים של הנביא המעוות, שהוא תוצר של גילוי עריות מכוונים. קבוצה שטוענת שמטרתה הסופית היא להתאחד עם הטבע, למרות שהמעשים שהיא עושה לא מתרחשים בשום מקום בעולם החי. קבוצה שמקריבה את כריסטיאן, הנוצרי, שהפשע שלו הוא היותו בן זוג לא מתחשב. איך אפשר להצדיק רוע שכזה ועוד למחוא לו כפיים?חשבתי על הקשר בין דני של מידסומר לדני בלונדינית אחרת, שהופכת בהדרגה למלכה ולאחר הכתרתה מעלה באש חפים מפשע, שהיא חלק משושלת הידועה בטירוף שלה ושבן זוגה הבוגדני מתקשה להפטר ממנה.כן, אני מדבר על דאינאריז "פרי-סער" טארגאריאן, אם הדרקונים והיורשת ה"אמיתית" לכס הברזל.
דני ודני, בלי אמא
יש רק הבדל אחד קטן. דני ממשחקי הכס לא שורדת, מכיוון שברור לכולם שהמעשים שלה הם פשעים חמורים ואסור לתת לה להפוך למלכה אמיתית, בעוד דני ממידסומר, רק מתחילה את השלטון שלה, בדיוק כמו הרוח הזדונית שנכנסת לגופו של הבן בסיום תורשתי.הרוע מנצח אצל ארי אסטר, שזו בחירה לגיטימית, אבל למה אנחנו לא לומדים לקח או מקבלים שיעור על המחיר הקשה שלו?ההשערה המאוד לא מנומקת שלי היא שארי אסטר, כמו רבים מבני דורי, פשוט עברו את סף הגירוי ולכן מנסים דרכים חדשות להתרגש, גם אם במחיר זעזוע עמוק ועל חשבונם של אחרים.עד לפני כעשור אהבתי מאוד סרטי אימה (ואפילו כתבתי והתחלתי לצלם אחד עם שני חברים), אך בשנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר לא צריך את הזוועות הללו. יש יותר מדי מהן בחיים האמיתיים. למעט יצירות מופת שאני מקבל עליהן המלצות (וספרים של סטיבן קינג ובנו ג'ו היל), אני כבר לא צורך אימה, ומידסומר גרם לי למחוק מרשימת הצפייה שלי כמה סרטים שחשבתי שאצליח לעמוד בהם.
לא עוד.
אחרי הימים והלילות הרדופים חשבתי שכבר לא אצליח להנות מהאמנות השביעית.ואז הגיע טרנטינו.גם להיו זמנים בהוליווד נכנסתי בחשש, מכיוון שידעתי שהסרט עוסק בין היתר בצ'רלס מנסון והרצח של שרון טייט וחבריה. אמרתי לעצמי שאם צריך אעצום עיניים.לא היה לי מושג שהן ישארו פקוחות לרווחה כדי לספוג את היופי של הוליווד בשנת שישים ותשע. נהנתי מהאהבה והכבוד של טרנטינו לקולנוע, למוזיקה ולטלוויזיה של התקופה, לגיבורי התרבות שלו ולדור הבא של הוליווד – הקומונה של מנסון מורכבת מהבנות של אנדי מקדואל, אית'ן הוק ואומה תורמן, קווין סמית' ועוד.
כבוד למוזיקה של התקופה
הרבה מבקרים את השוטים הארוכים וחסרי המשמעות לכאורה. היה רגע שגם אני אמרתי לעצמי – אני פשוט נוסע באוטו עם בראד פיט ומקשיב למוזיקה. אבל האמת? לא היה אכפת לי לבלות איתו עוד כמה דקות כאלה.
באוטו עם ברד פיט
בניית המתח לקראת הרצח שביצעה כנופיית מנסון עבדה מצויין וכל פעם שמרגו רובי הופיעה על המסך ליבי נכמר מהסוף הנוראי שלה, ולכן שמחתי לראות שכמו בכמה מסרטיו הקודמים, טרנטינו בחר לתת סוף אחר לסיפור. סוף שמגיע מעולם האגדות ואומר לנו, אולי בזכות האומנות נוכל להפוך את העולם למקום טוב יותר.כמובן שהקרשנדו כולל אלימות גרפית ואפילו שריפת אנשים חיים, אבל הכוונה שונה לגמרי.גם במידסומר הסוף מלא באש, אבל אצל טרנטינו היא מופנית כלפי הרוע, היא לא חלק ממנו, היא אש של אהבה, לא אש של שנאה וטירוף.
לסיכום, הסיוט של מידסומר העביר אותי שבוע של גיהנום, והיצירה של טרנטינו החזירה אותי לגן עדן. אני באמת חושב שהבת של צביקה פיק הוסיפה טוב לעולם ושארי אסטר פשוט צריך חיבוק חזק.
